<h1>תניא רבתי סימן ס"ח</h1>
<h2>דף כו:</h2>
ואין מברין אלא על מטות זקופות. מצאתי בשם רבינו ישעיה ז"ל. ולא על מטות כפויות. שאין דרך ארץ לישב האבל על מטה כפויה והמברין על מטות זקופות, וכדי שלא יצטרכו גם הם לישב על מטות כפויות, ישב גם הוא על מטה זקופה. אבל רבינו גרשום ז"ל פירש על מטות זקופות יושבין המנחמין. ומנהגנו שהאבל יושב במקומו על מטה כפויה והמנחמין יושבין על גבי ספסלאות. תנו רבנן ההולך לבית האבל. אם היה לבו גס עמו יברוהו על מטות כפויות. ואם לא יברוהו על מטות זקופות. פירש רבינו ישעיה ז"ל אם היה לב המברה גס עם האבל. והיה אוהבו ולא היה מקפיד עליו אם ישב עמו על גבי קרקע. יברוהו על גבי מטות כפויות, כיון שהאבל סומך עליו שלא יקפיד. ואם לאו יברוהו על מטות זקופות, שלא יעשו להם סימן רע לישב על מטות כפויות. וכן פירש רבינו גרשום ז"ל יברוהו לאותו שבא.
<h2>דף כז:</h2>
אבל יום ראשון אסור לאכול לחם משלו. מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל (יחזקאל כ"ד) ולחם אנשים לא תאכל. מכלל דכולי עלמא אכלי לחם שאר האנשים ולא משלהם. כתב החבר ר' צדקיה בר אברהם הרופא ז"ל. מדקאמר יום ראשון ולא אמר סעודה ראשונה ש"מ אפילו אכל כמה פעמים ביום ראשון אסור לאכול לחם משלו. ירושלמי רבי תנחומא בר עילאי דמך (מת) בחנוכתא. ר' דוסא דמך בריש ירחא דניסן. עבדין ליה איברייא. סברין מימר כן מן דעתיהון דרבנן. בדקון ואשכחון דלא מן דעתיהון דרבנן. מכאן שאין להברות האבל בחנוכה. ומנהגנו להברותו בחנוכה. מצאתי בשם רבינו שמואל בר נטרונאי ז"ל שלא הניח בתעניות שלפני ראש השנה להתענות האבל ביום קבורה. דכיון דאין חובה התעניות הללו. מוכלינן ליה ומשקינן ליה לפקוחי פחדיה. במדרש איכה (איכה ד') ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן. ר' חנא בשם רב יוסף. אמר הקב"ה בנותי לא הניחו אותו לפשוט ידי בעולמי. הא כיצד היה בנה של שכנתה מת והיה לה גלוסקין אחד והיה לה לאוכלו היא ובעלה ובנה ולחיות עליו יום אחד. והיתה נוטלתו מפי בעלה ומפי בנה והולכת ומברה עם שכינתה ומנחמת אותה. והעלה הקב"ה עליהן כאילו בניהן בשלו לגמילות החסד. הה"ד ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן. כל כך למה, היו לברות למו בשבר בת עמי. בוא וראה כמה גדול שכר הבראת האבלים. ואין מוליכין בבית האבל צרכי הסעודה אלא בסלים.
<h2>דף כח:</h2>
וצריך האבל לישב בראש. דאמר ר' אבהו מנין לאבל שמיסב בראש, שנא' (איוב כ"ט) אבחר דרכם ואשב ראש ואשכון כמלך בגדוד כאשר אבלים ינחם. ומנהגנו להברות האבל בביצים. לפי שהן עגולות ואין להן פה, כמו שמצינו ביעקב אבינו שבישל עדשים כדי להברות את אביו שהיה אבל, דכתיב (בראשית כ"ה) ויזד יעקב נזיד וגו'. תנא אותו היום מת אברהם אבינו ובישל יעקב עדשים כדי להברות את יצחק אביו. ולמה עדשים, (בב"ר) מה עדשה אין לה פה אף אבל אין לו פה. כלומר יעשה עצמו כאילו לא היה לו פה. שלא ירבה בדברים. וכמו שהעדשה מגולגלת כך המיתה גלגל בעולם. ומנהגנו כשבאין להברות את האבל. תחלה נוטלין ידיהן האבלים ושופכין אותן המים של נטילת האבלים, ואח"כ נוטלין ידיהן המנחמין. ואח"כ נוטל אחד מן המנחמין לחם אחד ובוצע ממנו הפרוסה שצריך לבצוע האבל, ואינו חותך אותה לגמרי. ונותן אותו הלחם ביד אחד מן האבלים ובוצע ומברך המוציא ונותן לשאר האבלים. ואחר כך בוצעין המנחמין לעצמן. והמנחמין נוטלין עוד הביצים שלפני האבלים ומקלפין אותן וחותכין אותן לפני האבלים. ואין מקלפין אותן האבלים עצמן. וברכת בורא פרי הגפן שבתוך הסעודה מברכין האבלים לעצמן והמנחמים לעצמן. ואין המנחמין שותין בכוס ששותין האבלים. אלא אם כן ידיחוהו במים תחלה. וכשבאין לברך ברכת המזון. אחד מן המנחמין נוטל ידיו ומברך ברכת המזון על כוס של אבלים. וכשמגיע לבורא פרי הגפן בהשלמת ברכת המזון מברך בורא פרי הגפן על כוס של המנחמין. וכל אלו המנהגות והענינים שכתבנו הוא יותר טוב שלא להקפיד, כמה דתימא (דברים י"ח) תמים תהיה עם ה' אלהיך. וכתיב (משלי י') הולך בתום ילך בטח וגו'. ובשבת אין רגילין להקפיד בכל אלו הענינים שכתבנו כמו שמקפידין בחול. ובשם רב יהודאי גאון ז"ל מצאתי. שאין מברכין ברכת אבלים בשבת דכיון דמברכינן בתלתא או בעשרה לאו דברים שבצנעה הם. ובשם הר' אביגדור כהן צדק ז"ל מצאתי, כי הגאונים כתבו שברכת אבלים נוהגת אפילו ביחיד אם אוכל האבל לבדו, דהוי מעין המאורע, הא למה זה דומה ליחיד האוכל בביתו ברגל. שאומר מעין המאורע בברכת המזון. וטעם הדבר משום דכתיב (עמוס ח') והפכתי חגיכם לאבל.
<h2>דף כט.</h2>
ובשבת קורין שם הזמירות כדרכן, וקורין את השירה, ואומרים ברכת כהנים. כסדר שמתפללין בבית הכנסת כך מתפללין בבית האבל, וכן במנחה. ובמוצאי שבת אומרים שם ויהי נועם. ויתן לך. מצאתי בשם רבינו חננאל ז"ל. והיכא דרגילי אבלים לצלויי בבית הכנסת, קדמי ומצלו ואתו ויתבי במקום אבלים. ואיכא נמי בבבל מאן דעביד הכי. ובברייתא דר' אליעזר (פרק י"ז) נמצא. וכשחרב בית המקדש התקינו חכמים שיהו אבלים וחתנים הולכים לבית הכנסת. ולמדרשות. ואנשי המקום רואין את החתן ושמחים עמו. ורואין את האבל ויושבין אתו על הארץ. כדי שיצאו כל ישראל בגמילות חסדים. ועליהם הוא אומר ברוך נותן שכר טוב לגומלי חסדים. מיהו בגמרא דילן מוכח שהאבל שבת ראשונה אינו יוצא מפתח מביתו. לא לילך לבית הכנסת ולא בשום מקום. ואמרינן אמר רב יהודה מת שאין לו מנחמין באין עשרה בני אדם ויושבין במקומו. ואמרי נמי ההוא דשכיב בשיבבותא דרב ולא הוו ליה מנחמין. כל יומא הוה מכניף (מאסף) רב יהודה בי עשרה ואזיל ויתיב בדוכתיה. לבתר שבעה יומין איתחזי ליה בחלמיה ואמר ליה תנוח דעתך שהנחת את דעתי. ואם תאמר שרב יהודה לא הוה מכניף בי עשרה להתפלל שם אלא לעמוד שם מעט. אם כן למה היה טורח ומכניף בי עשרה, לכניף תלתא או ד' או ה'. אלא מסתברא מדהוה טרח לכנופי שם עשרה ש"מ להתפלל שם קא עביד.
מנהגנו בתפלת שחרית מתחילין הזמירות מברוך שאמר וכו'. יהי כבוד ה' לעולם וכו'. ואין קורין שם השירה. והטעם כתב החבר רבי צדקיה בר אברהם הרופא נ"ע, כדאמרינן בפרק קמא דמסכת מגלה. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן מאי דכתיב (שמות י"ד) ולא קרב זה אל זה כל הלילה. בקשו מלאכי השרת לומר שירה. אמר להן הקב"ה מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני. ועומד שליח צבור ומתפלל בשפה רפה ובקול נמוך. וברכת כהנים יש שאומרים אותו בבית האבל. ויש שאין אומרים אותו. ומסתברא שאין הגון לאומרו, שהרי אבל ותשעה באב הוקשו זה לזה. ובתשעה באב שחרית אין אומרין אותו. ובשני ובחמישי אין נופלין שם על פניהם ואין אומרין הוידוי. דאבלות איתקש לחג. דכתיב (עמוס ח') והפכתי חגיכם לאבל. ובראש חדש אין קורין שם הלל. והטעם מצאתי בשם הגאונים ז"ל. דתניא באבל רבתי אין שואלין שלום זה את זה בתוך העיר. בד"א בעיר קטנה. אבל בעיר גדולה מותר. השתא בעיר קטנה אין שאילת שלום ביניהן. הלל בבית האבל דכתיב ביה (תהלים קי"ח) זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו לא כל שכן שלא נאמר אותו. כתב החבר ר' צדקיה בר אברהם הרופא ז"ל, דוקא בראש חדש אין קורין שם הלל דאפילו בבית הכנסת בצבור אינו אלא מנהג בעלמא. אבל בחנוכה קורין הלל ומברכין לפניו ולאחריו, שהרי כל יחיד ויחיד חייב לאומרו. ובימים שבין ראש השנה ליום הכפורים אומרים שם אבינו מלכנו.
